גיל הופעת הווסת הראשונה נע בין גיל 10 לגיל 16 ובממוצע בגיל 12 וחצי. הוא מושפע ממגוון גורמים, וביניהם נטייה משפחתית, רקע אתני, מצב תזונתי ובריאות כללית.
במקרים רבים לאחר הופעת הווסת הראשונה נדרש עוד מספר שנים נוסף (עד 6 שנים) כדי שהציר ההורמונלי יבשיל לחלוטין עד ליצירת דפוס וסת קבוע.
מאפייני הדימום הווסתי במתבגרות מעט שונים מאשר בנשים בוגרות, ואלה הם:
- הדימום מופיע כל 45-21 יום (במבוגרות 35-28 יום);
- משך הדימום 7-2 ימים (במבוגרות 6-4 יום);
- כמות דימום 80-30 מ"ל.
דימום וסתי מוגבר מוגדר כדימום שנמשך מעל 7 ימים או בכמות דימום גדולה מהרגיל. קיימים שלושה רמזים עיקריים לאבחנה בדימום וסתי מוגבר:
- החלפת רפידה (פד) או טמפון באופן תכוף (מעל 6 פעמים ביום או כל שעה-שעתיים);
- נוכחות קרישי דם גדולים (מעל 2.5 ס"מ);
- הפרעה לאיכות החיים (לכלוך בגדים, הפרעה בשינה, הימנעות מפעילות יומיומית).
הדימום הווסתי המוגבר בקרב מתבגרות מופיע לרוב בקבועי זמן משתנים (וסת לא סדירה). מצב זה מעיד על מחזורים לא ביוציים ונובע מחוסר בשלות של הציר ההורמונלי. תופעה זו שכיחה מאוד בשנים הראשונות שלאחר הווסת הראשונה.
כאשר הדימום הווסתי המוגבר מתחיל כבר מהווסת הראשונה ו/או מופיע בווסת סדירה, יש לשלול בעיות המטולוגיות הקשורות במנגנון קרישת הדם.
דימום וסתי מוגבר בנערה פוגע באופן משמעותי באיכות חייה, ולעיתים אף גורם למצוקה גדולה הן בפן הרגשי הן בפן הפיזי. דימום מסוג זה מלווה בתחושות מבוכה, אי-נוחות, הכתמת בגדים, היעדרויות מבית ספר, מחוגים או מפעילויות חברתיות ועוד.
עם הזמן, נוסף על קשיים אלו, עלולה להתפתח אנמיה מחוסר ברזל. חוסר ברזל עשוי להתבטא בחולשה, בעייפות, בכאבי ראש, בסחרחורות, ובמקרים קיצוניים אף בהתעלפויות ובצורך באשפוז. למעשה, דימום וסתי מוגבר הוא הסיבה הגינקולוגית השכיחה ביותר לאשפוז בבית חולים בגיל ההתבגרות.
אופן הטיפול בדימום וסתי מוגבר בנערה המתבגרת תלוי הן בסיבת הדימום המוגבר והן בחומרת הדימום וחומרת ההפרעה לאיכות החיים. הטיפול כולל :
- תרופות הורמונליות;
- תרופות המטולוגיות;
- תכשירי ברזל, מוצרי דם;
- התערבות כירורגית (לעיתים נדירות).
