הידבקות שפתי הפות בילדות (שנקראת גם היצמדות שפתי הפות או איחוי שפתי הפות) היא תופעה שכיחה בילדות. שיאה מופיע בשנה השנייה לחיים, והיא כוללת עד 3% מאוכלוסיית הילדות. 

ההידבקות נובעת לרוב משילוב של שתי סיבות עיקריות: (א) דלקת מקומית, השכיחה מאוד בגיל הינקות; (ב) חוסר באסטרוגן, המשפיע על מרקם עור הפות בילדות.

על פי רוב להידבקות שפתי הפות בגיל הינקות ובילדות אין כל משמעות קלינית. התופעה מתגלה באקראי בבדיקה שגרתית. אולם בחלק מהמקרים המצב יכול לגרום לתסמינים שונים, ביניהם דלקות חוזרות בדרכי שתן, פיזור שתן לא תקין בעת מתן שתן, השתנה מקוטעת או איטית, צריבה ואי-נוחות בפות ולעיתים נדירות אף אצירת שתן. 

במרבית המקרים ההידבקות בין שפתי הפות תיפתח באופן עצמוני עם מעבר הילדה לגיל ההתבגרות ועם הפרשת אסטרוגן באופן טבעי. אולם במקרים הנדירים שבהם פתיחת ההידבקות לא תתרחש באופן ספונטני, יש צורך בהתערבות כירורגית. 

קיימות שלוש גישות טיפוליות במקרה של הידבקות שפתי הפות בילדות:

1. גישה שמרנית – המתנה לתחילת גיל ההתבגרות ולפתיחה עצמונית של השפתיים כאשר אין תסמינים נלווים וההידבקות היא חלקית בלבד; 
2. טיפול מקומי במשחת אסטרוגן;
3. פתיחה מכנית עם הרדמה מקומית. 

ההחלטה על הטיפול המתאים תלויה בגיל הילדה, במידת ההידבקות ובהימצאות תסמינים, והיא תמיד מתקבלת בשיתוף מלא עם ההורים.